top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

תמיד תהיתם מי קורא את תנאי השימוש? הפוסט הזה הוא בשבילכם



קודם כל, אני חייב לכם תשובה לשאלה שבכותרת. "מי קורא את תנאי השימוש?". אז זה אני. אני קורא את תנאי השימוש. אני לא קורא את תנאי השימוש של שירותים אינטרנטיים שאני משתמש בהם כאדם פרטי. אבל אני כן קורא לא פעם תנאי שימוש של שירותים אינטרנטיים רבים כחלק מהעבודה שלי. אז חשבתי שהיום ננצל את החורף שהגיע, כשאתם מכורבלים מתחת לפוך ובחוץ גשם דופק על שמשת החלון - כדי לקרוא קצת על תנאי שימוש: למה הם שם, מה תפקידם, מה הם עושים. אני אשתדל להתמקד כאן רק בדברים (יחסית) מעניינים, אבל בכל זאת - מדובר בתנאי שימוש, אז אני לא מבטיח כלום.


תנאי שימוש של שירותים אינטרנטיים הם אחד מהדברים האלה שאתם כולכם יודעים שהם שם, אבל כשחושבים עליהם יותר מידי עלולים לקבל סחרחורת - כמו העובדה שכדור הארץ מסתובב במהירות של למעלה מ-1,600 קמ"ש! סחרחורת! בכל זאת, מידי פעם, מתעוררת איזו התעניינות ציבורית זמנית בדבר הזה שנקרא "תנאי שימוש של שירותים אינטרנטיים". כך למשל לא מזמן "חשף" ג'ו רוגן שתנאי השימוש של טיק-טוק מאפשרים לממשלה הסינית גישה למידע האישי של המשתמשים בטיק-טוק. אני משתמש במרכאות ליד המילה "חשף", כי כל מה שהיה צריך לעשות כדי לדעת את זה, זה פשוט לקרוא את תנאי השימוש, שכל משתמשי טיק-טוק הסכימו אליהם. חוץ מאירועים חריגים שכאלה, תנאי השימוש בשירותים אינטרנטיים מתקיימים לידינו בדרך כלל בשלווה, כמו שכוכבי הלכת סובבים סביב השמש בהרמוניה מושלמת... הגזמתי עם האנלוגיות? אני אפסיק.


לגופו של עניין - תנאי שימוש הם חוזה. פשוט חוזה. בעבר עוד היו דיונים בין משפטנים לגבי השאלה האם תנאי שימוש אכיפים כחוזה, והאם יש להם את אותו מעמד של חוזה, אבל היום כבר ברור לכולם - תנאי שימוש הם חוזה, וצריך לנתח את מה שכתוב בהם בהתאם לדיני החוזים (ראו למשל את מקרה בן חמו, שבו פירש בית-המשפט העליון את תנאי השימוש של פייסבוק בהתאם לדיני החוזים בישראל). לכן, בפעם הבאה ששואלים אתכם "מתי לאחרונה חתמתם על חוזה?" (שאלה נפוצה מאוד במסיבות סילבסטר) תגידו - "ממש לאחרונה, כאשר נרשמתי לשירות אינטרנטי חדש!". סתם, אל תגידו את זה כי יעיפו אתכם מהמסיבה.


אוקיי. אז תנאי שימוש הם חוזה. אבל מה שמיוחד בהם זה שהם חוזה מסוג מסוים שנקרא "חוזה אחיד". ההגדרה של חוזה אחיד (סעיף 2 לחוק החוזים האחידים) היא "חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". זאת הגדרה טיפונת מסורבלת, אבל המשמעות שלה היא ברורה. כאשר יש צד אחד שמנסח את החוזה, וצד אחד שרק חותם עליו, בלי לנהל משא ומתן בין הצדדים, זה יהיה כנראה חוזה אחיד. מה שמיוחד בחוזים אחידים זה שמדינות רבות בעולם מסדירות אותם מעט אחרת מחוזים "רגילים", במטרה להגן על הצד שחותם על החוזה, שיהיה לרוב הצד החלש יותר מבחינת האפשרות שלו לנהל משא ומתן. רק תנסו לשלוח לטוויטר אימייל עם ההערות שלכם עם תנאי השימוש שלהם לפני שאתם חותמים, תגידו לי לאן זה הוביל אתכם.


מעתה אמרו: "תנאי שימוש של שירותים אינטרנטיים הם למעשה חוזים אחידים" (תזהרו, כי אם תגידו את זה מהר שלוש פעמים - אתם תירדמו). נהדר. עכשיו השאלה המתבקשת היא "מה בעצם כתוב שם?". אז כמובן, כמו שלמדנו כבר בגן, כל אחד הוא יחיד ומיוחד. כל תנאי שימוש הם שונים, בהתאם לשירות שמוצע ובהתאם לעורך-הדין שניסח אותם. אבל בכל זאת, אפשר להצביע על כמה נושאים שיופיעו כמעט תמיד בתנאי השימוש, וכדאי לפחות להיות מודעים לזה שהם שם. אז המבנה של תנאי שימוש הוא לרוב די דומה. בשלב הראשון, החברה שמציעה את השירות האינטרנטי תסביר למשתמשים שלה עליו, מה עושים כאן, למה כדאי להשתמש בשירות הזה, וכדומה. אחר כך, בדרך כלל כבר יחסית בהתחלה של תנאי השימוש, החברה תבהיר למשתמשים שלה שתנאי השימוש הללו הם חוזה מחייב. הטקסט הזה מופיע שם כנראה כי יש מדינות שבהן זה לא ברור עד הסוף אם תנאי שימוש הם חוזה או לא.


אחר כך, בדרך כלל, כבר צוללים לליבה - מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת השירות האינטרנטי הזה. למשל, אסור להעתיק תכנים של אחרים, או שאולי אסור להשתמש בשירות הזה כדי לעבור על החוק. אולי החברה תקבע שמותר לפרסם תכנים מסוג אחד אבל אסור לפרסם תכנים מסוג אחר. זה גם בדרך כלל האזור בתנאי השימוש שבו מוסדרות הזכויות בין החברה לבין המשתמש - למי שייך הקניין הרוחני בעיקר, ומה מותר ואסור לעשות עם הקניין הרוחני הזה. אם החברה תרצה לקבוע שאסור להשתמש בקניין הרוחני שבאתר שלה כדי לאמן מודלים של בינה מלאכותית, למשרד המשפטים הישראלי יהיה אולי משהו לומר על זה. בשלב הבא, בדרך כלל, מפורטים תנאים מסחריים שונים שבין השירות האינטרנט לבין המשתמש. למשל, מה הם תנאי התשלום, איך משלמים על השירות, איך לבטל את השירות, האם יש החזר של תשלום תוך תקופת זמן מסוימת, ותנאים דומים.


בסוף, בסעיף עם שם תמים שנקרא "Limitation of Liability" (או שמות דומים), מסתתר אחד הדברים החשובים ביותר שרוב השירותים האינטרנטיים כותבים בתנאי השימוש שלהם. בסעיף הזה תכתוב החברה בדרך כלל שהשירות שלה ניתן "as is" או שהיא תכתוב שהשירות ניתן “with all faults” או "as available". המשמעות הפרקטית של הסעיף הזה היא שהחברה לא מתחייבת כלפי המשתמשים שלה לאיכות מסוימת של מוצר, לעובדה שהוא יהיה זמין כל הזמן, ולפעמים היא אפילו לא מתחייבת שהשירות יתאים למטרה שלשמה הצטרף המשתמש לשירות הזה. הסעיף הזה מנוסח הרבה פעמים בצורה רחבה מאוד, ונועד לכסות על החברה מפני כל מיני טענות, סבירות יותר וסבירות פחות. זאת למשל הסיבה שאם פתאום אתם לא מצליחים לפרסם פוסטים בטוויטר, יהיה לכם קשה לבסס קייס משפטי מול טוויטר. מצד שני, לולא הסעיף הזה, משתמשים יכולים היו, אולי, לבוא בטענות ללינקדאין כי הם לא מצאו עבודה אחרי שפתחו שם פרופיל. או לבוא בטענות לטינדר כי הם לא מצאו אהבה. הסעיף הזה הוא אחד מסעיפי הליבה המרכזיים של תנאי שימוש.


עכשיו, אם הגעתם עד כאן, לכו לקרוא את תנאי השימוש בבלוג הזה, ותראו מה דעתכם (סתם, אין לי תנאי שימוש, למי יש כוח לכתוב את זה?).







Comments


bottom of page