top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

שחר חסון פוגש חוקר פרטי


הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי לגמרי. לא "מבוסס על..." אלא אשכרה סיפור אמיתי.


לפני כמה ימים אשתי ואני היינו בהופעה של שחר חסון (אגב, מומלץ בחום!). מסתבר שבהופעות של שחר חסון יש קטע כזה שהקהל נותן לו מתנות. לא הכרנו את זה, ואפילו התחלנו להרגיש קצת לא נעים שבאנו בידיים ריקות, אבל מהר מאוד נזכרנו במחיר הכרטיס ועבר לנו. לפתע עלה לבמה איש, ששמו יישאר שמור במערכת, הציג עצמו כחוקר פרטי ואמר שיש לו מתנה מיוחדת לשחר. החוקר הפרטי הוציא מהתיק אלבום תמונות עב כרס, מעוצב יפה, וסיפר שכל עובדי משרד החקירות שלו אוהבים מאוד את ההומור של שחר חסון, אז הם החליטו לתת לו מתנה אישית ומיוחדת. המתנה האישית והמיוחדת הזאת הייתה אלבום תמונות שצילמו עובדי משרד החקירות, ובהן נראה שחר חסון ברחבי תל-אביב; תמונה של הדירה שלו שצולמה מהרחוב; הרכב שלו נוסע על רוטשילד; הנה שחר חסון אוכל שווארמה; הנה הטחינה שטפטפה על הסנטר של שחר חסון; הנה שחר חסון נוסע על קורקינט חשמלי...


נעצור את הסיפור כאן. איך הייתם מגיבים בסיטואציה כזאת? שחר חסון יצא כמובן מלך. התבדח, עשה צחוקים, היה כיף. אבל אני זזתי בכיסא באי-נוחות. נכון, אני מתעסק בפרטיות כבר זמן מה, אז אולי סף הרגישות שלי שונה משל אחרים, אבל פשוט לא הצלחתי לשחרר מהמחשבה (כן, כן, ממש באמצע מופע הסטנד-אפ), שיש בסיפור הזה משהו קצת מעיק. או קצת מציק. או קצת מפריע. או קצת קריפי. או קרינג'י. או לא חוקי... אני יודע, כיף איתי במסיבות.


המופע נגמר והלכנו הביתה. מאז במקום להיזכר ברגעי הצחוק של המופע, אני לא מפסיק לחשוב על חוקרים פרטיים (כאמור, כיף איתי במסיבות). אז יצאתי לבדוק - מה הסיפור עם חוקרים פרטיים.


אז נתחיל, כהרגלנו בקודש, בהתחלה. במקרה שלנו, ההתחלה היא חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972. החוק הזה מסדיר את עבודתם של חוקרים פרטיים. הוא חוק קצר יחסית, ואם נורא משעמם לכם, אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן (אל דאגה, עשיתי את זה בשבילכם). החוק הזה נחלק לכמה פרקים, אבל אפשר לחלק אותו לשני עולמות מרכזיים: סעיפים שעוסקים בהסדרת המקצוע, וסעיפים שעוסקים בפיקוח על העוסקים במקצוע. החלק הראשון, "הסדרת המקצוע", נוגע לרישוי. כמו מקצועות רבים אחרים בישראל, כדי להפוך להיות חוקר פרטי צריך לקבל רישיון מטעם המדינה. כדי לקבל את הרישיון הזה צריך, בין השאר, לסיים 12 שנות לימוד, להתמחות מספר שנים במשרד חקירות פרטיות, ולעבור בחינה "בדיני ישראל ובאתיקה מקצועית". החלק השני, "פיקוח על העוסקים במקצוע", נוגע לאתיקה של החוקרים הפרטיים. לפי החוק, יש במשרד המשפטים ועדה שנועדה לפקח על האתיקה של החוקרים הפרטיים, הוועדה הזאת גם קבעה את הקוד האתי של החוקרים הפרטיים, ויש לה אפילו סמכות להטיל עונשים משמעתיים על חוקרים פרטיים (למשל, שלילת רישיון לעסוק במקצוע).


ועכשיו חידה: מה אין בחוק החוקרים הפרטיים?


לפי התשובה לחידה, נפתח סוגריים גדולים על ההבדל שבין שוטרים לאנשים פרטיים. ניקח לדוגמה את העבירה של האזנת סתר. סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר קובע בפשטות "המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, דינו – מאסר חמש שנים". אם צילי וגילי משוחחות בטלפון, אסור לי כאדם פרטי להתקין בטלפון של אחת מהן מכשיר שיאפשר לי להאזין לשיחה. פשוט וקל. אבל מה לגבי שוטר? אם שוטר צריך כחלק ממילוי תפקידו להאזין האזנת סתר, מותר לו? וודאי שכן. חוק האזנת סתר מסדיר במפורש את הדרכים לקבל את ההיתר להאזנת סתר, מי רשאי להגיש את הבקשה, באילו נסיבות, בגין אילו עבירות, מי הסמכות המאשרת וכדומה. אם מולאו כל התנאים של חוק האזנת סתר, הרי שהשוטר רשאי לבצע האזנת סתר. ניקח דוגמה נוספת - פגיעה בפרטיות. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה מספר פעולות שביצוען יהווה "פגיעה בפרטיות" לפי החוק. למשל, "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו". אם אדם פרטי אחד עוקב אחרי אדם פרטי אחר ברחוב, הרי שהדבר עלול להוות "פגיעה בפרטיות" לפי חוק הגנת הפרטיות. אבל מה אם שוטר עושה את זה, כי הוא עוקב אחרי עבריין? סעיף 19(א) לחוק הגנת הפרטיות קובע שבמקרה כזה השוטר יהיה פטור מאחריות, משום שהוא היה מוסמך בדין לעקוב אחרי אותו עבריין. מה אנחנו לומדים מכל זה? שלאדם פרטי אסור לבצע עבירות פליליות, אבל אם החוק מסמיך אותך במפורש לבצע עבירה פלילית, מותר לך לעשות את זה ("אותך" במקרה הזה יהיה, כמעט תמיד, עובד מדינה).


נחזור לחידה - "מה אין בחוק החוקרים הפרטיים"? ובכן, בחוק החוקרים הפרטיים אין שום התייחסות לסמכויות של חוקרים פרטיים. פשוט אין. לא כתוב שלחוקר פרטי מותר לעשות משהו שלאדם פרטי אסור לעשות. המחוקק בחר שלא לתת לחוקר פרטי אף סמכות "עודפת" לעומת מה שכל אזרח אחר רשאי לעשות. אם כך, למה בכלל צריך חוקרים פרטיים? שאלה טובה. כדי לראות מה עמד בבסיס החוק, חזרתי לדברי ההסבר להצעת החוק שפורסמו ב-1972. שם כתב המחוקק כך: "בשנים האחרונות התרבה מספר העוסקים באיסוף אינפורמציה לצרכי אחרים ועריכת חקירות בענינים שונים בשביל לקוחותיהם [...] העיסוק במשלח ­יד זה עשוי לגלוש בנקל לתחומים לא רצויים, לפגיעה בזכויות הפרט בצורות שונות ואפילו עד כדי הפרת החוק [...] ניתן למנוע תופעות כאלה, או על כל פנים להפחיתן במידה ניכרת מאד, בפיקוח ובהשגחה על צורה הולמת של פעולה במקצוע זה. הצעת החוק מכוונת למטרה זו".


מה אפשר ללמוד מדברי ההסבר הללו? פשוט מאוד. הכנסת מעולם לא התכוונה לתת לחוקרים פרטיים את הכוח לעשות משהו שלאזרחים אחרים אסור לעשות. היא רק רצתה לפקח על החוקרים הפרטיים כדי לוודא שהם לא מפירים את החוק.


נחזור לשחר חסון.


החוקר הפרטי שעקב אחרי שחר חסון ביצע, לכאורה כמובן, עבירה של פגיעה בפרטיות, משום שהוא ביצע "בילוש או התחקות". צילום של שחר חסון בתוך הדירה שלו או הרכב שלו יכולים גם להיות, כמובן שלכאורה, עבירה של פגיעה בפרטיות בדרך של "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". אם אותו חוקר פרטי היה ניגש לשחר חסון ומציג עצמו כשוטר, כדי להשיג ממנו מידע, הוא היה אולי מבצע עבירה פלילית של התחזות כעובד ציבור (סעיף 283 לחוק העונשין). אם החוקר הפרטי היה נכנס לשחר חסון הביתה כדי להשיג מידע, הוא היה מבצע לכאורה עבירה של הסגת גבול (סעיף 447 לחוק העונשין). ועוד ועוד. השורה התחתונה היא זו - לחוקר פרטי אין סמכות לבצע פעולות שלאזרח אחר אסור לבצע. אסור לו לפגוע בפרטיות של אנשים, או לבצע להם האזנת סתר, או להיכנס אליהם הביתה.


כן, גם אם אותם אנשים הם שחר חסון.





Comments


bottom of page