top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

על הקשר בין תיק 4000 ל"תן ביס"


ממש לפני שנה, ב-11 בינואר 2022, התפרסמו שני פסקי דין של בית-המשפט העליון. האחד הוא פסק דין מרעיש, ארוך, מעמיק, כ-130 עמודים אורכו, בפרשה אשר זכתה לתשומת לב תקשורתית רבה. פסק הדין הזה צולל לעומקן של סוגיות משפטיות מרכזיות בדיני החקירה הפלילית בישראל, וכולל דעות מנוגדות ומעניינות של רבים משופטים בית-המשפט העליון. השני הוא פסק דין "קטן", שבעה עמודים בסך הכל (כולל כותרות וחתימות), אשר כלל דיון משפטי קצרצר בלבד. פסק הדין הראשון מוכר וידוע (לפחות לעוסקים בתחום). פסק הדין השני קצת פחות מוכר.


אז על מה מדובר, ולמה בכלל אני כותב על זה. פסק הדין הראשון מכונה דנ"פ אוריך ודן בו הרכב של תשעה שופטים של בית-המשפט העליון (גילוי נאות: הייתי חלק מצוות הפרקליטות שטיפל בתיק). פסק הדין השני מכונה בג"ץ תן ביס, ודן בו הרכב של שלושה שופטים. בעיני, מעניין להציב את שני פסקי-הדין הללו אחד מול השני, אבל לא רק בגלל ששניהם פורסמו באותו היום. לדעתי, יש שתי נקודות דמיון נוספות וחשובות בין שני פסקי-הדין. הנקודה הראשונה היא שלשני פסקי-הדין השלכות דרמטיות על העולם שבחוץ. הנקודה השנייה היא ששניהם התירו חיפוש בטלפון נייד. אך איך קרה שבית-המשפט העליון התיר חיפוש בטלפון נייד במסגרת שני פסקי-דין שונים, שהתפרסמו באותו היום, אבל במקרה אחד דן הרכב מורחב של בית-המשפט העליון ונכתבו בו תילי תילים של מילים, ואילו בפסק הדין השני כמעט ולא התקיים דיון משפטי מעמיק? על כך אני רוצה לדבר היום בקצרה.


נתחיל מדנ"פ אוריך. זה לא המקום לתאר בפרוטרוט את כל ההליכים השונים שהתקיימו עד שהגענו לדנ"פ אוריך, כי הם ארוכים ומייגעים, ומעניינים רק אנשים מעטים. אבל בכל זאת, הנה הסיפור בקצרה: ביום 4 בספטמבר 2019 הגיש שלמה פילבר - עד מדינה במסגרת תיק "4000" - תלונה במשטרה בטענה שהוא הוטרד. כאשר מוטרד עד הדבר עלול להוות עבירה פלילית של הטרדת עד. לטענת פילבר, רכב עם רמקולים גדולים חנה ליד ביתו והשמיע ברמקולים קריאות הקוראות לפילבר לחזור בו מעדותו נגד ראש הממשלה נתניהו. החקירה הפלילית התגלגלה במשך מספר שבועות, ובסופם התברר כי מי שעמדו מאחורי הצבת הרכב ליד ביתו של פילבר הם ארבעה יועצים ועוזרים של ראש הממשלה נתניהו, או של מפלגת הליכוד. בשלב הזה בערך, פרצה מהומה תקשורתית. צריך לזכור, שבשלב הזה המדינה נעה בין מערכת בחירות אחת לאחרת, אז כל אזכור של המילים "נתניהו", "פילבר" או "תיק 4000" - גרר כותרות רבות.


אבל על מה היה הדיון המשפטי? במהלך חקירת המשטרה, בוצע חיפוש בטלפונים הניידים של ארבעת היועצים. החיפוש בוצע שלא בהתאם לנהלי המשטרה בנושא הזה, ולכן נפל פגם בחקירה. לאחר שהתגלה הפגם, הוחלט לפנות לבית-המשפט ולבקש להוציא צו שיפוטי שיאפשר את החיפוש בטלפונים של היועצים בצורה תקינה. וכאן התעוררה השאלה המשפטית שהעסיקה לימים תשעה שופטי עליון: כיצד, אם בכלל, צריך בית-משפט שדן בבקשה לצו שיפוטי להתייחס לפגם שנפל בחקירה לפני הגשת הבקשה לצו. זאת שאלה שהיא לא מובנית מאליה, והתשובה אליה לא פשוטה. האם אנחנו רוצים ליצור מציאות שבה אם נפל פגם, תידחה הבקשה לצו באופן אוטומטי? אולי כן כי זה יצור תמריץ למשטרה להקפיד על הנהלים שלה. מצד שני, האם נרצה שרוצח יצא לחופשי בגלל פגם פרוצדורלי כלשהו בחקירה, שלא השפיע על זכויותיו של החשוד? אולי, לעומת זאת, אנחנו רוצים שבית-המשפט שדן בבקשה לצו שיפוטי יסתכל על הפגם ויכריע אם הוא פגם מהותי או לא. אבל המחיר של קביעה כזאת הוא שבכל בקשה לצו שיפוטי (ויש עשרות אלפים כאלה בשנה), יידרש השופט להתחיל לשמוע עדים ולבחון ראיות, כדי לקבוע האם הפגם הוא מהותי או לא. הליכים רבים עלולים להתעכב, האם אנחנו מעוניינים בזה? אפשר לחשוב אולי על אפשרויות נוספות, לכל אחת יתרונותיה וחסרונותיה, ובשביל זה התכנסו תשעה שופטי עליון.


עד כאן הרקע שהוביל לדנ"פ אוריך. ומה לגבי תן ביס? שם הסיפור קצת יותר פשוט (והרבה יותר קצר). רשות התחרות (בעבר "רשות ההגבלים העסקיים") היא הרשות שממונה על שמירת התחרותיות במשק ועל מניעת היווצרותם של מונופולים וקרטלים במשק הישראלי. רשות התחרות פתחה בבדיקה בתחום ההזמנות ומשלוחי האוכל, בהתאם לסמכות שלה בחוק. כחלק מהבדיקה של רשות התחרות, היא פנתה לחברת תן ביס וביקשה ממנה למסור מידע. למעשה, הנוסח המדויק של הסעיף שבו השתמש רשות התחרות הוא מעניין, כי הוא עמד במוקד הדיון בבית המשפט העליון, וזה הנוסח: "כל אדם חייב, לפי דרישתו של הממונה (משמע, לפי דרישת רשות התחרות), או מי שהוא הסמיך לכך מבין עובדי המדינה, למסור לו את הידיעות, המסמכים, הפנקסים, ושאר התעודות שלדעת הממונה יש בהם כדי להבטיח או להקל את ביצועו של חוק זה". המטרה של הסעיף ברורה ומובנית - אם רשות התחרות רוצה ממך מידע כדי לבדוק האם נוצר כאן מונופול או קרטל, את חייבת לשתף פעולה.


כאשר פנתה רשות התחרות לתן ביס היא ביקשה לקבל גם את כל הודעות הוואטסאפ שהוחלפו בין חברי הנהלת תן ביס בתקופת הזמן הרלוונטית. לטענת רשות התחרות, גם הודעות וואטסאפ הן "מסמך" ומכאן שחברת תן ביס צריכה למסור את זה לרשות התחרות. בשלב הזה, אפשר היה לצפות שיתחיל דיון משפטי מעמיק ומרתק על האיזון שבין הזכות לפרטיות של העובדים לבין הצורך לחקור את החשד לפגיעה בתחרות במשק, ואיך החלטות שונות של בג"ץ עשויות להוביל להתנהגות שונה ולאיזון שונה בין הזכויות והאינטרסים השונים. אבל לא. שום דבר. אין על זה אפילו מילה. בית-המשפט העליון החליט פשוט שלא לדון בשאלת הפרטיות, וקבע שיש להעביר את כל הודעות הוואטסאפ אל רשות התחרות.


אז למה הנחתי את שני פסקי הדין הללו אחד מול השני? קודם כל, כי זה קטע מגניב ששניהם פורסמו באותו יום, לא? אבל לגופו של עניין, אני חושב שבית-המשפט העליון שגה בקביעה שלו בעניין תן ביס, או לפחות שגה בכך שלא קיים דיון מהותי על השאלות שמתעוררות במקרה הזה. מהו היקף הזכות לפרטיות של עובדים כאשר הם מתכתבים ביניהם בוואטסאפ? אני מזכיר, לא מדובר באימייל של מקום העבודה, או באפליקציה להעברת מסרים ייעודית למקום העבודה (נניח כמו Slack). מדובר בוואטסאפ האישי שמותקן בטלפון האישי של העובדים. חוץ מזה, האם פסיקה כזאת של בג"ץ לא עלולה לגרום לחברי הנהלה של חברות גדולות להתחיל להתנהל באפליקציות שמוחקות את המידע באופן אוטומטי לאחר תקופת זמן מסוימת? או שאולי הפסיקה תתמרץ חברי הנהלה לנהל רק דיונים בעל-פה כדי שלא יהיה תיעוד? התמריץ הזה עלול להיווצר לא כי חברי ההנהלה עבריינים חלילה, אלא כי הם פשוט לא רוצים שהתכתבויות פרטיות שלמות מתוך הוואטסאפ שלהם יהיו במשרדים של רשות התחרות. כל הדיון הזה לא התקיים בבג"ץ תן ביס, בעוד שבדנ"פ אוריך, שם מדובר היה בהתכתבויות שהתקיימו לאורך תקופה קצרה הרבה יותר, בית-המשפט העליון בחר לכתוב 130 עמודים.


מה המקור לשוני בין שני פסקי הדין - אני לא יודע. אני כן יודע שהפער ביניהם צורם.


コメント


bottom of page