top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

לפעמים גם לניצחון יש מחיר. סיפור קטן על scraping מוכיח את זה.


לפני כמה ימים, ב-24.5.2023, התפרסם פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין שמואלי נ' מרגלית. זה פסק דין מעניין, ואנשי הפרטיות בישראל התעסקו בו קצת מאז שפורסם. היום ננסה להציג את פסק הדין בקצרה, להסביר למה הוא חשוב, לבדוק האם פסק הדין הזה מתיר להעתיק מידע פומבי מאתר אינטרנט, ובעיקר - להראות שלפעמים גם לניצחון יש מחיר.


אז קודם כל - מה היו עובדות פסק הדין. מדובר בתביעה ייצוגית בעילה של פגיעה בפרטיות. כאן אפשר לקרוא עוד על תביעות ייצוגיות. התובעים הייצוגיים טענו שהם פרסמו מודעות למכירת דירות באתר האינטרנט של "יד 2", והמודעות האלה הועתקו לאתרי אינטרנט אחרים ללא הסכמתם או ידיעתם. לטענת התובעים, לאחר שהם הסירו את המודעות מהאתר של "יד 2", הם המשיכו לקבל טלפונים ופניות מרוכשים פוטנציאליים שנתקלו במודעות באותם אתרי אינטרנט אחרים. הטענה היא שאתרי האינטרנט האחרים העתיקו את המידע האישי של התובעים מ"יד 2" אל האתרים האחרים, ובכך פגעו בפרטיות של התובעים. פסק הדין דחה את התביעה הייצוגית. אחד הנימוקים המעניינים ביותר לדחיית התביעה היה כדלקמן: בכך שהתובעים פרסמו את המידע האישי שלהם במקום פומבי אחד, הם למעשה גם נתנו הסכמה לכך שהמידע האישי שלהם יפורסם במקומות פומביים אחרים. הנה הציטוט המרכזי לעניין הזה מתוך פסק הדין: "משבחרו המבקשים לפרסם את מספר הטלפון שלהם בלוח החשוף לעיני כל הציבור, גילו דעתם כי הם מסכימים לשימוש חופשי בו".


כדי לבסס את הקביעה הזאת, בית המשפט המחוזי התבסס על שני פסקי דין של בית המשפט העליון. בפסק הדין הראשון, שנקרא רשם מאגרי מידע נגד ונטורה, קבע בית המשפט העליון כי אדם שמסכים שמספר הטלפון שלו יפורסם בספר הטלפונים "הרי הוא ללא ספק נותן את הסכמתו, לפחות מכללא, לשימוש החופשי בפרטים אלה על-ידי כולי עלמא". למי שמופתע מהעובדה שהמילים "ספר טלפונים" מופיעות בבלוג על משפט וטכנולוגיה, זה הזמן להזכיר שפסק הדין בעניין ונטורה ניתן בשנת 1994. פסק הדין השני שעליו ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו היה עניין גוטסמן אדריכלות נ' ורדי, שם קבע בית המשפט העליון כי "כאשר מידע מסוים נמצא ממילא במרחב הציבורי – יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת".


על בסיס שני פסק הדין הללו ביסס בית המשפט המחוזי את הקביעה לפיה מרגע שמישהו פרסם מודעה ב"יד 2" עם הפרטים האישיים שלו, הרי שהוא נתן למעשה הסכמה לכך שהפרטים שלו יפורסמו באתרי אינטרנט אחרים. זה המקום לציין שהפרשנות הזאת של פסק הדין איננה מובנית מאליה. ניתן היה למשל להבדיל בין עניין ונטורה לעניין של "יד 2", על בסיס העובדה שעניין ונטורה לא נגע לאיסוף אוטומטי של מידע, בצורה שמאפשרת לחפש את המידע בצורה מהירה ונוחה, כמו שאפשר לעשות באינטרנט. בעניין גוטסמן האמירה לפיה מידע שנמצא במרחב הציבורי הוא לא מידע שיש בו זכות לפרטיות - נאמרה בכלל בנוגע לחזית של בית, שאי אפשר להגביל את הצפייה בה. גם פה אפשר היה לחשוב על הבחנות שונות שאפשר לעשות בין המקרים האלה כדי להגיע לתוצאה משפטית שונה.


עכשיו נניח רגע לתביעה הספציפית הזאת. היא נדחתה, אולי יהיה ערעור ואולי לא, אבל נשים את זה רגע בצד. האם אפשר להקיש מפסק הדין הזה שמותר לנו עכשיו לעשות scraping על אתרי אינטרנט באופן חופשי? הרי בית המשפט המחוזי פסק ש"משבחרו המבקשים לפרסם את מספר הטלפון שלהם בלוח החשוף לעיני כל הציבור, גילו דעתם כי הם מסכימים לשימוש חופשי בו". האם כאשר אני מפרסם את התמונה שלי בפייסבוק, אני מסכים שכל מיני חברות ייקחו את התמונה הזאת כדי לפתח מוצרים אחרים? אגב, באירופה חושבים שהתשובה היא לא.


אז למה בעצם פסק-הדין הזה של בית המשפט המחוזי לא מתייחס ישירות לעניין של scraping? משום ש"יד 2" בכלל לא היו צד להליך הזה. התובעים היו מי שפרסמו מודעות ב"יד 2", והנתבעים היו אתרי האינטרנט האחרים שפרסמו את המודעות והעתיקו מתוך "יד 2". לכן אף אחד בעצם לא שאל את "יד 2" מה דעתם על מה שאתרי האינטרנט האלה עשו. העניין הוא, שאנחנו אפילו לא ממש צריכים לשאול את "יד 2" מה דעתם, הם פרסמו בתנאי השימוש שלהם מה דעתם, והנה היא (בשפה קלילה ונוחה, כמו שעורכי דין אוהבים): "הינך מצהיר ומתחייב שלא לאסוף נתונים מהאתר בכל צורה שהיא (למעט על דרך של צפייה רגילה במודעות ככל משתמש סביר) לרבות בכל אמצעי טכנולוגי ו/או אלקטרוני ו/או ממוחשב ו/או באמצעות תוכנות אוטומטיות (ובכלל זאת רובוטים, spiders, scrapers וכיו"ב)".


מה המשמעות? "יד 2" קבעו בתנאי השימוש שלהם שהם לא מתירים לבצע scraping באתר שלהם. במהלך ההתגוננות של אתרי האינטרנט בתביעה הייצוגית שהוגשה נגדם, הם למעשה הודו שהם מעתיקים מודעות מ"יד 2", כדי לפרסם אותן באתר שלהם, תוך הפרה (לכאורה) של תנאי השימוש של "יד 2". משמע, כדי להגן על עצמם מפני תביעה אחת, הם חשפו את עצמם לתביעה אחרת, הפעם מצד "יד 2". אני לא אומר שבהכרח הייתה דרך אחרת להתגונן מהתביעה הייצוגית הזו, כי אני לא בקיא בפרטים שם עד הסוף, אבל זה בהחלט מראה על דילמות שמתעוררות לפעמים בעריכת דין - כדי להגן על עצמי בחזית אחת אני צריך לחשוף את עצמי בחזית אחרת. גם לניצחון יש מחיר.

1 Kommentar


Haggai Porat
Haggai Porat
06. Juni 2023

Very interesting! I tend to agree with your implicit argument that the scrapers should have been found liable in these circumstances, but I think that privacy laws might not be the ideal doctrinal hook. This is because the mere scraping may actually be good for the sellers, as it increased the visibility of their ads, and there is some merit in their claim that they did not make public any information that was not already public. In other words, the harm is not to their privacy, rather it manifested as the annoyance of receiving calls after taking the ad off. Therefore, I would argue that they should be liable not for scraping, but for negligent scraping practices. Specifically, they should…

Gefällt mir
bottom of page