top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

האינטרנט שיהיה והאינטרנט שיהיה אחריו - אגדה משפטית שתהיה באמת


הכל התחיל עם אדוארד סנואדן. אותו עובד קבלן ב-NSA שינה את המאה הבאה של האינטרנט, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. החשיפות של אדוארד הביאו את האיחוד האירופי לסיבוב פרסה: האיחוד החליט שמעתה ואילך חייבים לאחסן מידע אישי בתוך גבולות אירופה, בלי חריגים ובלי שטויות. זה לקח לאיחוד האירופי בערך 20 שנה לקבל את ההחלטה הזאת באופן סופי. בשנים הראשונות האיחוד עוד ניסה ליצור מנגנונים משפטיים הזויים כאלה - החלטת "נאותות" של המצב המשפטי במדינה אחרת, או חוזים שהאיחוד ניסח בעצמו. מגוון תעלולים ולהטוטים נוסו עד שבסופו של דבר, בשנת 2029, לאיחוד האירופי נמאס והוחלט - מעתה אין דבר כזה יותר מידע על אירופאים שיאוחסן מחוץ לאירופה.


האירופאים לא היו הראשונים להחליט ככה. לפניהם הייתה גם סין, בשנת 2021, שהחליטה שמידע על סינים יאוחסן בסין. אחר כך, בשנת 2023 העבירה הודו חקיקה דומה, ומידע על מיליארד אנשים נוספים אוחסן רק בהודו. ברזיל, מצרים ובריטניה העבירו רגולציה דומה לאורך השנים שלאחר מכן, ובשנת 2030 כמחצית מאוכלוסיית העולם חיה בלי שהמידע שלה יצא מגבולות המדינה.


שנות ה-20 של המאה ה-21 אופיינו בשינויים טכנולוגיים וכלכליים מרחיקי לכת בעקבות החקיקה הזאת. אמזון וחברות שירותי ענן נוספות חוו שנים קשות, כי השירותים של AWS (ודומות לה) כבר לא נדרשו. אמזון התאוששה לבסוף, כי היא עברה למודל של אחסון מקומי בתוך המדינה, בלי העברה של מידע מחוץ למדינה, אבל זה לקח לה שבע שנים רעות לצאת מזה. חברות סטארט-אפ ישראליות שעסקו באבטחת מידע בענן נמחקו כלא היו. כל המהנדסים עברו למטאוורס.


בשנת 2032 לאמריקאים נמאס. ברני סנדרס נבחר לנשיאות, נישא על גל של תומכי פרטיות, והחליט ש"enough is enough": לא ייתכן שמידע על אמריקאים יסתובב לו בכל העולם בזמן שהאירופאים, ההודים והסינים ישנים להם בשקט בלילה [בדיעבד יתברר, בפרשה שתתפוצץ שנה לאחר מכן ותכונה "מוסדגייט", משום שהתגלה שהמוסד הישראלי החזיק מידע רגיש על עשרות חברי קונגרס (כמובן), שה-NSA דחק בסנדרס להשתמש בטיעון של "פרטיות" כדי לוודא שמידע על אמריקאים לא זולג החוצה, לשירותי ביון זרים. בשנת 2032 האמריקאים העבירו את הצעת החוק שכונתה בשם הקליט Private Records Stored in America - PRSA. מדינות דרום אמריקה הביעו מחאה על הניכוס התרבותי של המילה "אמריקה", אבל זה סיפור לפעם אחרת.


כמו תמיד, מיד אחרי האמריקנים, שאר העולם התיישר. בישראל זה לקח כמה סבבי בחירות, אבל חקיקה דומה עברה לבסוף. במדינות דרום אמריקה החקיקה הסתיימה בשנת 2037. ברוסיה כבר הייתה חקיקה דומה שנים. בסוף שנת 2040 העולם נכנס לתקופה שהיסטוריונים יקראו לה לאחר מכן - האינטרנט השחור. בתקופה הזו העברת מידע ממדינה למדינה הצריכה להטוטים משפטיים מרחיקי לכת. כרגיל, עורכי הדין נהנו מהחקיקה הזאת, שיצרה להם עבודה נוספת. בחלק מהפעמים, עורכי הדין המליצו לזייף מקרה חירום שמחייב העברת מידע. בחלק מהמקרים, הם המליצו להדפיס את המידע על נייר פיזי, כי מחוקקים בעולם חוקקו רגולציה שמתייחסת רק לעותק דיגיטלי של מסמך. כתוצאה מכך, תעשיית המדפסות והנייר הרקיעה שחקים, בתקופה שנקראה שנים אחר כך "הנייר הזהוב". זיהום האוויר הרקיע שחקים גם הוא, בגלל כריתת היערות המסיבית, אבל גם זה סיפור לפעם אחרת.


תעשיות שלמות נאלצו לבנות את עצמן מחדש. תעשיית הרכבים האוטונומיים התעכבה בשנים, כי עלויות אחסון המידע קפצו. הקונספט של "רשת חברתית" התערער, כי רשתות חברתיות היו עכשיו רק בתוך כל מדינה בפני עצמה. סכסוכים היסטוריים התעוררו שוב, כי אזרחי כל מדינה יכלו לשוחח רק עם אזרחי אותה מדינה, ורגשות לאומניים התעוררו וצפו. רוב הילדים שנולדו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-21 לא הכירו אינטרנט אחר. האינטרנט הישראלי הפך להיות בעברית וערבית בלבד, כי לא היו כמעט משתמשים שדיברו בשפות אחרות. רמת האנגלית של ילדי ישראל צנחה, אבל רמת הערבית עלתה פלאים. העולם נכנס למיתון ארוך שנים, "צמיחה כלכלית" הייתה למונח היסטורי. האינטרנט של סוף המאה ה-20 נשכח.


בשנת 2066 כלכלן מזדקן מאוניברסיטת שיקגו טען בתוקף שהאינטרנט יכול לעבוד גם אחרת, שיש אפשרות ליצור אינטרנט גלובלי, מחובר, שיאפשר לאנשים לסחור אחד עם השני ביתר קלות. שלושים שנה לאחר מכן הרעיונות שזרע אותו כלכלן התחילו לתפוס תאוצה אצל ארגוני חברה אזרחית באירופה ובארצות-הברית, שזעקו בכיכרות העיר "רוצים אינטרנט מחובר! רוצים אינטרנט מחובר!".


אגדה שתהיה באמת.

Comments


bottom of page