top of page
  • תמונת הסופר/תעמוס איתן

אילון מאסק, טוויטר ומה ש(מפריד)ביניהם


אז אילון מאסק השלים לאחרונה את רכישת טוויטר. אם אתם בטוויטר (ואפילו אם לא), בטח שמעתם על זה פה ושם. בינתיים נראה שמאסק מתעקש להוות מודל לארכי-נבל מסרטי ג'יימס בונד תאגידיים, באמצעות פיטורים (ספק-חוקיים) של 50% מעובדי טוויטר, קביעת תנאי עבודה קשוחים למי שנשאר בחברה ודיווחים על פשיטת רגל אפשרית. אז בסך הכל - נשמע שכיף שם בטוויטר בימים אלה. היום לא נדבר על דיני עבודה ואילון מאסק (למרות שנראה שיש הרבה מה לומר בנושא הזה). היום נדבר על חופש הביטוי, שזה גם כיף אני חושב.


אז למה אנחנו מדברים על חופש הביטוי? אחרי שהשלים את הרכישה של טוויטר, כתב מאסק (בציוץ בטוויטר, כמובן) את המשפט הבא: "the bird is freed". המשפט הזה מתכתב עם תפישת העולם של מאסק, אותה הוא הביע כבר כמה פעמים בעבר, לפיה טוויטר השקיעה יותר מידי משאבים בהפעלת "צנזורה" וסינון התכנים שמפרסמים המשתמשים בפלטפורמה. לפי תפישת העולם של מאסק, טוויטר צריכה להתערב כמה שפחות בתוכן של משתמשים, להימנע מלהסיר תכנים של משתמשים, ובאופן כללי - לשחרר. בתגובה לציוץ "הציפור החופשיה" של מאסק, הגיב לו איש חביב בשם תיירי ברטון כי "באירופה, הציפור תעוף לפי הכללים שלנו" והוסיף האשטג מסתורי של שלוש אותיות - DSA. תראו את היופי הזה כאן:



אז מי זה תיירי ברטון (רמז: רגולטור אירופי)? מה זה ה-DSA (רמז: חקיקה אירופית)? האם מאסק הוא איש לטאה (רמז: כן)? על כך נדבר היום.


נתחיל בהתחלה. בראשית לא היה אינטרנט. אחר כך היה אינטרנט. כשפתאום היה אינטרנט, אנשים התחילו לכתוב כל מיני דברים - נכונים ושגויים, מעליבים ומהללים, שמחים ועצובים, חוקיים ובלתי חוקיים - באינטרנט הזה שנהיה פתאום. עם צמיחתו של האינטרנט התעוררה גם השאלה מה עושים עם כל הפרסומים האלה שאנשים מפרסמים, בעיקר הפרסומים המעליבים, הפוגעניים והבלתי חוקיים.


נקודת המפנה החשובה הראשונה הייתה סעיף 230 ל-Communications Decency Act, חקיקה פדראלית אמריקנית. סעיף 230 קבע את הדבר הבא:

"No provider or user of an interactive computer service shall be treated as the publisher or speaker of any information provided by another information content provider."

המשמעות, בפשטות, היא זו - המחוקק האמריקני החליט שפלטפורמות שעל-גביהן מפרסמים אנשים תוכן (נניח, פייסבוק, טוויטר, יוטיוב וכדומה) לא ייחשבו כ"דובר". סעיף 230 הוא אחד הסעיפים החשובים ביותר בתולדות האינטרנט. המשמעות שלו היא שהפלטפורמות הללו יכולות לאפשר לנו לכתוב מה שאנחנו רוצים, והן לא ייחשבו כאחראיות, מבחינה משפטית, לתוכן שפורסם. זה אולי נשמע היום מובן מאליו, אבל זה מאוד לא מובן מאליו. אפשר היה באותה מידה לחשוב על משטר משפטי אחר, שבו הפלטפורמות הללו מפקחות באדיקות על התוכן שמתפרסם על-גביהן, כדי לוודא שהן לא אחראיות משפטית לכל מיני דברים "רעים" שמתפרסמים שם (נניח, פרסום שמפר זכויות יוצרים, או פרסום שמהווה לשון הרע).


לאט לאט, החלו רגולטורים ברחבי העולם לכעוס, כי היה קשה מאוד לבוא בטענות לפלטפורמות הגדולות. אז הפתרון שרגולטורים רבים מצאו היה לדווח על תוכן לפלטפורמות, כדי שהתוכן ייבחן על-פי תנאי השימוש של הפלטפורמות עצמן. ראו למשל את הפעילות של מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה בתחום הזה. למרות שרגולטורים שונים בעולם התחילו לדווח על תוכן, הכלל הבסיסי שבא לידי ביטוי בסעיף 230 ל-Communications Decency Act לא נשבר, ולמעשה גם שוכפל למדינות אחרות בעולם. וככה הגענו לבעיה הנוכחית - רגולטורים צריכים לדווח, לפלטפורמות יש שיקול דעת מוחלט האם להסיר או לא להסיר תוכן מסוים, ואי אפשר לתבוע ישירות את הפלטפורמות כי הן לא ה"דובר".


גישה שהחלה לצמוח בשנים האחרונות כדי לטפל לבעיה הזאת היא גישה שמתמקדת יותר ב"בירוקרטיה" של איך הפלטפורמות מטפלות בתוכן בלתי-חוקי או פוגעני, ופחות ב"מהות". אסביר. הרעיון בגישה הזאת הוא שבמקום שכל מדינה תחליט עבור הפלטפורמות אילו סוגים של תוכן מותר ואסור לפרסם בהן (שזה קשה, בין היתר כי החוק בכל מדינה שונה) - המדינה תקבע את המנגנונים שהפלטפורמות הללו מחויבות להפעיל כדי לבחון דיווחים על תוכן בלתי-חוקי או פוגעני. וככה הגענו ל-DSA, או בשמו המלא - The Digital Services Act (הנוסח המלא כאן). הנוסח הסופי של ה-DSA אושר ממש לא מזמן, והוא ייכנס לתוקף בתחילת 2024. זה החוק המרכזי היום, וודאי באיחוד האירופי, שעוסק בתחום הזה בדיוק - "הבירוקרטיה של תכנים ברשת". אז מה קובע ה-DSA?


ראשית, הוא קובע שכל פלטפורמה (וודאי פלטפורמה גדולה כמו טוויטר) חייבת לבנות מנגנון של קבלת דיווחים ממשתמשים ומרשויות אכיפת חוק לגבי תוכן בלתי-חוקי. זה עיקרון בסיסי ב-DSA והוא היה מובן מאליו לכולם (לפחות עד שמאסק רכש את טוויטר). אז אם מאסק חשב שהוא יכול פשוט לסגור את כל מחלקות הטיפול בתלונות של טוויטר - הוא כבר לא יכול. ה-DSA גם קובע שכל פלטפורמה חייבת לתת מסלול מהיר למי שהוגדר בידי האיחוד האירופי כ"trusted flagger", גוף מהימן שצריך להתייחס לתלונות שלו במהירות. בנוסף, כל פלטפורמה תהיה חייבת לפרסם דו"חות שקיפות ובהם נתונים רבים על הפניות להסרת תוכן שהיא קיבלה, כמה מהר הפניות הללו טופלו, מה היו העילות שעל-בסיסן הוגשו הבקשות, ונתונים רבים נוספים. ה-DSA גם מעניק זכויות חדשות לאזרחי אירופה שלא היו להם עד כה: נקבע שהפלטפורמה תהיה חייבת להקים מנגנון לבחינת "ערעורים" של משתמשים שהתוכן שלהם הוסר (או שהבקשה שלהם להסרת תוכן סורבה), לאפשר פתרון סכסוכים מחוץ לבית-המשפט ולהעניק פיצוי למי שהוחלט שהתוכן שלו הוסר בטעות (או לא הוסר בטעות).


בקיצור - אילון יקירי - תיירי ברטון כנראה צודק. הציפור איננה חופשית באמת. הציפור כבולה, ותמשיך להיות כבולה, בחוקי הבירוקרטיה של האיחוד האירופי.






Comments


bottom of page